בשנת 1990 סיים ד"ר שלמה דוד לימודי כלכלה, כאשר באותה תקופה אין כל כך הרבה כלכלנים, ובנקים ושאר המוסדות הפיננסיים מאתרים בוגרים. הוא אותר על ידי בנק גדול למסלול של ניהול סניף. החלום שלו היה להיות עצמאי, ולכן כשהגיע לבנק בעפולה אמר לעצמו, "זה לא בשבילי". במקביל, מקבל הצעה ממי שהיום הוא השותף שלו, ואז בעל עסק לגינון. בהמשך הפכו יחד לחברת בנייה שעושה עבודות פיתוח.
בשנת 1990, תקופת העלייה הגדולה מרוסיה. בתקופה זו כל מי שאומר שהוא קבלן הופך להיות מגה קבלן. לא היה צורך ברישיונות. היה מירוץ נגד הזמן. מתווספת רגולציה. עושה קורס מנהלי עבודה, ISO 9000, כשאין עדיין רגולציות בנושא הבטיחות.
החברה התחילה להרוויח רק אחרי 7 שנים. המשק היה משק שסולח. נתנו לו אשראי כי היה כלכלן.
עד לשנת 1990 היה מיתון עמוק שמחק את כל חברות הבנייה, וגם לא היה ביקוש. כל קבלן הכי קטן הפך להיות חברה מאוד גדולה. לא היו כלים ולא בסיס. המדינה עשתה פעולות של "להחזיק אותך חי", ואמרה "תבנה מהר – תקבל כסף". כשהיו צריכים למסור את הדירות, פתאום גילו תקלות, דבר שגמר את החברות. היום, לשם הורדת יוקר המחייה צריך לדעתו, לאשר פרויקטים חדשים.
ציר מרכזי – נסיבות או מזל. עקרונות ליזם שפועל על פיהם:
1. חברת ליוויס – 1853 – יהודי שפוגש את הבהלה לזהב בקליפורניה. אומר שהאנשים מתים מרעב וצריכים מכנסיים – בואו ניקח את הבדים של האוהלים ונמכור להם מכנסיים שלא נקרעים. הוא ראה את נחילי האנשים שמסוגלים לקנות ממנו בגרוש ועוד גרוש מכנסיים. זאת דוגמה טובה למה שיזם צריך לראות – כשיש קושי/חוסר זה המקום של יזם לפרוח. לא כי מנצל את זה, אלא כי בכך מזהה את ההזדמנות לפרוח. לא לברוח מהמקום שיש בו מחסור.
2. הזדמנות – בתקופה ההיא לא היה אחד שלא קיבל טלפון: "יש קרקע פה ופה. אתה חייב". כשמשהו לא טבעי מגיע אליך, אין לך מה לחפש שם. כשהזאבים מזמינים אותך לארוחה, תיזהר שאתה לא האוכל.
3. כולנו עוברים כל חיינו ליד הזדמנות. ברוב המקרים אנחנו לא רואים את ההזדמנות הזאת, כי אנחנו לא מוכשרים לראות אותה. אני, למשל, כשנוסע ורואה בניין ישן על חצר, ישר חושב שאני צריך לשלוח את האנשים שלי לבדוק כיצד הבניין הופך למגדל וכדומה. בלימודי התואר אוספים ידע כדי לזהות הזדמנויות. כל אחד עובר ליד הזדמנויות חייו כל יום.
למנהל בחברת בנייה, למעשה, כל אתר בנייה הוא מפעל בפני עצמו. לקח המון שנים לבנות צוות. הקפידו על עיקרון אחד – מנהלים בשורה. לכל אחד מאנשי הצוות משימה – מי שלידו תלוי במשימה שלו. אין בוסים. אני עושה את משימתי, ואחרים יכולים להמשיך את משימותיהם. אם אני לא עושה את המשימה שלי, אני בעצם משבית את האחרים. אם יצרת את המצב הזה, אתה לא יכול לפשל, כי מי שיגרום לו ללכת זה המקבילים שלו. אם כל אחד מהאנשים שלך קיבל משימה שתלויה באחרים, אף אחד לא יכול לפשל. סדר גודל של 60-50 איש.
גם היום, אין לו משרד של מנכ"ל בחברה. מנכ"ל לא יכול להיות בכל המקומות. מנהל לא יכול לנהל את כל העולם, הוא יכול לנהל את רק מי שעומד לידו. ברגע שיצרת את הסטטוס ואתה יושב בלשכה, אתה מזמין לעצמך בעיקר הצגות. כשאתה מנהל חברה ואתה עושה הכל, זה לא בא ממקום טוב, זה בא ממקום של לא לסמוך על האנשים.
איך לשמור על הצוות – ליצור מצב כמו שקרה שמנהל עבודה שלו שהולך לעבוד בחברה אחרת, לא מוצא את עצמו בגלל הפער הטכנולוגי העצום (התרגל, למשל, לעבוד עם תוכניות בנייה בטאבלט).
